<h1>ספר החינוך מצוה ק"ס</h1>
<h2>דף יד:</h2>
שנצטוינו בשמירת טומאת אוכלין ומשקין, ולהתנהג בענין על פי התורה שהודיעתנו אין נדין בכל ענין טומאת אוכלין ומשקין והכלים המתטמאין על ידם, שנאמר [ויקרא י"א] מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים. משרשי הטומאה והטהרה במצוה הקודמת תראה להג הרבה, אין צורך להחזירו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שנאמר בתורה [שם] מכל האוכל אשר יאכל, פירושו שיאכל לאדם, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה [טהרות פ"ח מ"ו] שכל אוכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה כלל. ופירשו גם כן שאינו נקרא אוכל לענין קבלת הטומאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחובר אפילו בשרש קטן שיכול לחיות אינו נקרא אוכל לקבל טומאה, ואפילו נגעו בו כל הטמאות טהור הוא. וכן אין כל אוכל שבעולם נקרא אוכל לקבל טומאה עד שיבא עליו מים מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגומר. ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא יש לסמכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחלת המחשבה ולומר, כי הענין לפי שהתורה לא תחשוב שום דבר להיות ראוי לדיניו שבו עד שעת גמר מלאכתן כמו שידוע בדיני הפירות לענין תרומה ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל היא ביד הכהן.
ועל כן גם בענין הטומאה נאמר שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שיאכלו אותן, היה הענין לאמר על כלן דרך כלל שלא יהו נקראין אוכל עד שיוכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמר שהכשירן הוא כשהודחו ברצון הבעלים, כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פירוש רצון ואונס הנזכר בגמרא בעניין זה לפי הפירושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפירות אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה [מכשירין פ"א מ"ו] שהטומן פירותיו במים מפני הגנבים לא הוכשרו, לפי שאין המים חשובים לבעלים למשקה שלא נתנום בהן מחמת משקה אלא להטמינן, כמו שהיו מטמינים אותן גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר. ומענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה [מכשירין פ"ד מ"ג] שהכופה קערה על הכותל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה הוא עושה מי המטר ראויין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכותל אינן מכשירין. ודיני ידות האוכלין רבים, ויתר פרטיה מבוארים במסכת טהרות ועוקצין ומכשירין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שנדין בענין זה טומאת האוכלין והכשירן, ומכל מקום עכשיו בחוצה לארץ שאין לנו בעונותינו מקדש וקדשים דיני הטמאות בטלים אצלינו. ומכל מקום אם רצה לנהוג בהם בעצמו מנהג קדושים כאלו היה בארץ ולהיזהר באוכלין לאוכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב"ן זכרונו לברכה בדיני הטמאות, והוא מתיישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת.
<h2>דף לג:</h2>
שנצטוינו בשמירת טומאת אוכלין ומשקין, ולהתנהג בענין על פי התורה שהודיעתנו אין נדין בכל ענין טומאת אוכלין ומשקין והכלים המתטמאין על ידם, שנאמר [ויקרא י"א] מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים. משרשי הטומאה והטהרה במצוה הקודמת תראה להג הרבה, אין צורך להחזירו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שנאמר בתורה [שם] מכל האוכל אשר יאכל, פירושו שיאכל לאדם, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה [טהרות פ"ח מ"ו] שכל אוכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה כלל. ופירשו גם כן שאינו נקרא אוכל לענין קבלת הטומאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחובר אפילו בשרש קטן שיכול לחיות אינו נקרא אוכל לקבל טומאה, ואפילו נגעו בו כל הטמאות טהור הוא. וכן אין כל אוכל שבעולם נקרא אוכל לקבל טומאה עד שיבא עליו מים מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגומר. ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא יש לסמכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחלת המחשבה ולומר, כי הענין לפי שהתורה לא תחשוב שום דבר להיות ראוי לדיניו שבו עד שעת גמר מלאכתן כמו שידוע בדיני הפירות לענין תרומה ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל היא ביד הכהן. ועל כן גם בענין הטומאה נאמר שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שיאכלו אותן, היה הענין לאמר על כלן דרך כלל שלא יהו נקראין אוכל עד שיוכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמר שהכשירן הוא כשהודחו ברצון הבעלים, כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פירוש רצון ואונס הנזכר בגמרא בעניין זה לפי הפירושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפירות אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה [מכשירין פ"א מ"ו] שהטומן פירותיו במים מפני הגנבים לא הוכשרו, לפי שאין המים חשובים לבעלים למשקה שלא נתנום בהן מחמת משקה אלא להטמינן, כמו שהיו מטמינים אותן גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר. ומענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה [מכשירין פ"ד מ"ג] שהכופה קערה על הכותל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה הוא עושה מי המטר ראויין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכותל אינן מכשירין. ודיני ידות האוכלין רבים, ויתר פרטיה מבוארים במסכת טהרות ועוקצין ומכשירין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שנדין בענין זה טומאת האוכלין והכשירן, ומכל מקום עכשיו בחוצה לארץ שאין לנו בעונותינו מקדש וקדשים דיני הטמאות בטלים אצלינו. ומכל מקום אם רצה לנהוג בהם בעצמו מנהג קדושים כאלו היה בארץ ולהיזהר באוכלין לאוכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב"ן זכרונו לברכה בדיני הטמאות, והוא מתיישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת.
